זאת אני וזה שלי! על רכושנות אצל תאומים כביטוי לנפרדות

לכל המאמרים בחדר הקריאה באתר 'תאומים ומשפחה'

זאת אני וזה שלי! על רכושנות אצל תאומים כביטוי לנפרדות.

מאת: ורד בן פורת

"התאומות שלנו בנות שנתיים. לאחרונה הן חוזרות הרבה על המשפט "זה שלי", כשבעצם ‏אין הרבה דברים בבית השייכים רק לאחת מהן. האם הרכושנות החדשה הזו מלמדת על חסכים בפרטיות? ‏
ובכלל, האם נכון לשייך חפצים
 באופן בלעדי, לכל אחת? האם ‏להפריד את הרכוש הקיים במשותף, או לעשות זאת מעתה ואילך ‏עם פריטים חדשים?"‏

לקראת סוף השנה השנייה ילדים מגיעים לשלב חשוב בתהליך הארוך והמרתק של רכישת הזהות העצמית. יש ברשותם כבר אוסף גדול של התנסויות רגשיות, ‏חברתיות, קוגניטיביות ומוטוריות, המאפשרות להם להתוודע ולהרחיב את ‏תחושת הזהות האישית. ‏
ה"אני" שלהם מתחיל להיפרד בתחומים ‏רבים מהאני המשותף עם ההורים, כפי שהיה בינקותם. "אני" יכול ‏לעשות המון דברים לבד – להגיד לא לאבא או לאמא, להכיר ולפעול על פי כללים, על פי מה שכדאי לי ומה שלא. כשיש "אני" - יש גם "שלי"! ההבחנה ברכוש ששייך רק לי, מהווה ‏ביטוי חיצוני, ממשי ומוחשי של הגדרתי כאדם בעל זהות אישית.‏

סביר ‏שעד שלב זה בנותיכם לא נזקקו לרכוש פרטי משלהן. ההוויה המשותפת שלהן ‏התאימה לשלבי ההתפתחות הקודמים וסיפקה אותן. אבל לתאומים ‏יש בשלב זה משימה כפולה:‏ ליצור ולחזק את הזהות העצמית, ‏הנפרדת, לא רק מול ההורים אלא גם מול התאום. ‏
תהליך ההיפרדות מוליד אתגרים רבים ונפלאים, אם כי לא תמיד ‏פשוטים. לזהות הנפרדת מההורה והתאום יש יתרונות ‏רבים, אבל....

אומנם כיף לעשות דברים לבד, אבל לא פעם זה קשה יותר! זה כיף להגיד לא, אבל לפעמים כועסים עליך. ‏
זה כיף שהבובה רק שלי, אבל למה הדובי רק שלה? זו, לרוב, ‏הסיבה לכעסים שהילד חווה, כלפי חוץ - על ההורים והתאום, ‏וכלפי פנים - על עצמו, כמין ויכוח פנימי על הרווח וההפסד ‏שבעצמאות ובעצמיות.‏

הצהרת ה"זה שלי!" אינה בקשה לשוויון ואיזון מוחלט, אלא מעין הנחיה ‏כללית, שהילד מוסר לסביבה כדי לקבל תשומת לב לזהות העצמית ‏ולצרכים החדשים שנובעים ממנה. ‏
בצד מתן הלגיטימציה לתהליך כולו ולרכוש הנפרד, חשוב לחזק את ‏היכולת לשתף ולשחק ביחד. לרוב קיים קשר בין הדברים: לילדים ‏אין ציפייה לבלעדיות גורפת והם אינם מקפידים על החלוקה ‏וההפרדה. לכן, ככל שהסביבה מכירה בצורך להגדרת הזהות ‏העצמית,‏‎‎הצורך בשמירה על הגבולות החיצוניים, כמו הרכוש, ‏פוחת.‏

ובאופן מעשי......

צרו לכל אחת מקום אישי, כמו מגירה או ארגז. כדאי ‏לקיים טקס שבמהלכו מגדירים ומשייכים את המקום לכל ‏תאומה. כיתבו על הארגזים את השם ותנו לכל אחת לקשט ‏אותו בנפרד ולשים בו את הדברים שהיא אוהבת. ניתן ‏לעשות זאת גם עם כיסאות, סירים, בגדים וכדומה.‏ למרות שכלל לא בטוח שהן ינצלו אותו למטרה המיועדת, המסר עובר: אנחנו רואים כל אחת מכן בנפרד. רצוי לחזור על הטקס או לחדשו מדי פעם, כדי להזכיר ולהמחיש את המסר.

רצוי ללכת מדי פעם בנפרד עם כל אחת לקנות משחק או ‏משהו אהוב אחר.‏ וכשאתם קונה פריטים חדשים, העניקו אותם לכל אחת בנפרד. ‏אם זה לא מתאפשר, הסבירו מדוע פריט זה מתאים לאחת ‏והאחר - לאחותה. זו הדרך לאשר את הייחודיות של כל ‏אחת מהן, ואת ההבחנה שלכם בכך.‏

 

 למשחק המשותף משמעות רבה, שכן בו הן חוות את הזהות המשותפת הטובה והחיונית שלהן. לכן כדאי לחזק ולשבח אותן כשהן משחקות יפה ביחד. כמו בתהליך הנפרדות מההורה, גם כאן – חשוב להיות הרבה ביחד כדי להיות מסוגלים להיפרד.