על תאומות, נפרדות ושמחות אחרות

על תאומות, נפרדות ושמחות אחרות.

הערב חשבתי על ורד. ורד בן פורת, המנחה סדנאות להורי תאומים, ומכבדת בנוכחותה את ביתי אחת לחודש. מדי חודש מתקיימת בסלון ביתי סדנה להורי תאומים. יש בה זוג אחד של הורים סטרייטים, זוג נשים, שני אבות מזוגות גברים ועוד אב יחידני כמוני. כל מפגש מוקדש לנושא, שוורד מכינה היטב מראש. אנחנו מעלים שאלות, ורד משיבה, אחרי כן מעמיקה את הידע שלנו במאמרים שהיא שולחת לנו במייל.

הסדנה של ורד בן פורת להורי תאומים היא קסם גדול. אני יושב ומקשיב, גם מסכם לעצמי דברים במחברת. מדי פעם אני עוצר אותה בהתלהבות. "תשמעי, את מדברת זהב טהור!". זאת, משום שדבריה, שלעתים הם מתומצתים כמו פתגם, מהדהדים ומשקפים כל כך נכון את מה שאני חווה עם בניי, מיכאל ודניאל, שזה מותיר אותי נדהם.

במפגש האחרון, למשל, דיברנו על חלוקת תפקידים בין התאומים. ורד הסבירה לנו, שבכל מצב נתון, כל ילד נוטל לעצמו תפקיד. ובדרך כלל מתקיימת ביניהם 'נדנדה' של תפקידים, במסגרתה, כשהאחד עושה ככה האחר עושה את היפוכו. בזה מביאים הילדים לידי ביטוי את אישיותם השונה, מפתחים אותה ובעיקר עומדים על נפרדות. השאלה היא אם התפקידים שהם נוטלים על עצמם הם חיוביים. כי לעתים הם גם שליליים, ואז צריך להזיז אותם מן התפקיד שבחרו לעצמם, ולהראות להם אופציה אחרת.

דיברנו גם על חלוקת תשומת הלב בין תאומים. ורד אמרה במהלך הפגישה משפט גאוני בעיניי. "כשהמקום תפוס, אני הולך למקום אחר." בדיוק באותו רגע נפלטה מפי הקריאה הקבועה שלי, מפני שזה הסביר לי כול כך הרבה דברים בבת אחת. למשל, מצבים שבהם אני יושב עם ילד אחד בחיקי, מחבקו ומנשקו, או מדבר אליו, ואז אחיו בוחר לעשות משהו אחר, שימשוך את תשומת לבי. לעתים דברים חיוביים, כמו שעשה מיכאל היום, כשחיבקתי את דניאל על הספה בסלון – 'לסדר' את הדיסקים של אבא. משמע – להעלות ערימת דיסקים שלמה מן המדף שלה אל מדף עליון בכוננית הספרים. או, מקרים שבהם, כאשר אני מזמין את הילדים לסיפור, מיכאל תמיד משתרע בשמחה לצדי, או יושב בחיקי. דניאל, לעומת זאת, בוחר על פי רוב בעמדת הנבדל. הוא מעדיף באותו רגע לשחק, לחפש חפש מעבר ללילה, או לנתר על המיטה, לרקוד ולשיר, או כל דבר אחר, ובלבד שלא יעשה מה שאחיו עושה.

הערב נזכרתי בוורד, ובפגישה האחרונה שלנו על נפרדות, מפני שפתאום, כתוצאה מן הפגישה ומה שעלה בה, התבוננתי אחרת לגמרי במציאות החיים המשותפת שלנו.

זה התחיל מזה שהבית היה מלוכלך, וכאשר קמתי משנת הצהריים החלטתי להרים הכול למעלה, ולהספיק לעשות שיש וחרסינות ואסלה ואמבטיה באקונומיקה, כך שהבית יתאוורר עד שהילדים יחזרו אליו. בדרך כבר סיפרתי להם, שהיום ננקה יחד את הבית. נבקש מאילנה מגב שלישי, כי שניים כבר יש לנו, אבל זה כמובן לא מספיק, מקודם אטאטא את הבית, ואז נשטוף יחד את הרצפות.

מיד כשנכנסנו לחצר אץ מיכאל, התדפק על דלתה של אילנה וביקש מגבים. הסברתי לה שמדובר במגב יחיד. היא נענתה ברצון.

נכנסנו הביתה. מיכאל ישר נטל מגב לידו. דניאל ביקש בקבוק.

"מיכאל, גם אתה רוצה בקבוק?" שאלתי אותו.

"לא. אני רוצה לעזור לאבא," השיב.

הכנתי בקבוק לדניאל. הוא התיישב לו בנוחיות בכורסת הטלביזיה הגדולה, ואכל לאיטו, מתבונן בתכונה מסביב. בינתיים אני טאטאתי את הבית ומיכאל עבר אחרי 'על יבש' עם המגב.

אחרי כן הכנתי דלי מים וסבון, והתחלתי שוטף את הבית. אני מקרצף את הרצפות, ומיכאל בתפקידו האהוב והקבוע – גורף את המים אל הדלת ודרך כול החצר עד לשער, לכיוון הרחוב.

שאלתי את דניאל אם הוא רוצה לעזור לנו. הוא השיב שלא. שהוא רוצה לראות טלביזיה.

"אז תבחר מה שאתה רוצה לראות, ותשים את זה ב-די.וי.די," אמרתי לו, "יש שם גם סרטים חדשים."

הילד נעמד, בחר לעצמו סרט והפעיל את המכשיר.

מיכאל ואני ניקינו, דניאל שיחק עם עצמו. ואז, תוך כדי ספונג'ה, פתאום קלטתי מה קורה פה. יש לי שני ילדים נפרדים. מיכאל מאוד אוהב ניקיון, דניאל מאוד אוהב להרכיב לעצמו צעצועים מחלקי צעצועים וכלים אחרים, הוא ילד מאוד סקרן, יצירתי וטכני, ואף הוא מאוד אוהב לעזור לי, אבל בדברים אחרים, למשל, להביא דברים שאני זקוק להם, או לסדר דברים במקום. מיכאל ממש לא מוכן להיות השליח שלי. דניאל נענה לזה ברצון.

המשכנו את הערב. דניאל ביקש צ'יפס. הכנתי לו, ואז הכנתי לכולנו גם סלט. להם סלט של מלפפונים ועגבניות, לי סלט כזה בתוספת גמבה וכוסברה. ואז החלטתי להוסיף לזה גם נקניקיות. השמן כבר ממילא היה חם, והייתה לי חצי חבילת נקניקיות לגמור. אז פרסתי אותן לאורכן, ואז שוב לאורך, וחציתי אותן, יצרתי מכול נקניקיה 8 מקלות, כדי להיות בטוח שלא ייחנקו, חלילה, והגשתי להם אותן.

שניהם שאלו מה זה. דניאל טעם ועיקם את אפו. זה לא מצא חן בעיניו. מיכאל אכל בתיאבון.

נזכרתי בשתי שקיות הקטשופ הקטנות, שהביאו עימם אמש מן הטיול אליו גררו, ביוזמתם, את סבאל'ה, ל'בורגרים' (כן כן, דניאל הודיעו לו שהוא רוצה המבורגר, וכשאבא שלי אמר לו, שהוא לא יודע איפה יש המבורגר, דניאל אמר שיראה לו איפה. הם הדריכו אותו אל המקום וגם מה הם רוצים לאכול). הקיצור, שפכתי קצת קטשופ לכל אחד על קצה צלחתו, ואמרתי להם, שהם יכולים לטבול את הנקניקיות והצ'יפס בקטשופ ולאכול.

דניאל חיסל את הקטשופ ואת הצ'יפס ולא נגע בנקניקיות. מיכאל טבל בקטשופ נקניקיה אחת, צ'יפס אחד, חתיכת עגבנייה, חתיכת מלפפון, ואז פסק שזה לא  טעים לו. הוא הסתפק בסלט ובנקניקיות. אחרי כן דניאל ביקש לשבת על ברכיי, וכשלא היה נוח לי לאכול ככה, התרצה והתיישב בכיסא לידי, אבל משך אליו כף מקערת הסלט שלי, ואכל את 'הסלט של אבא,' מקפיד להפריד באצבעותיו הקטנות את עלי הכוסברה מן הסלט, אבל בהחלט אוכל את הגמבה, מה שמיכאל לא מוכן להעלות על הדעת כלל.

ואללה, יש לי שני ילדים שונים זה מזה, אמרתי לעצמי, אפילו הטעמים שלהם במזון כבר מובחנים.

אחר כך בא הוויכוח מה יראו במחשב של אבא, את סמי הכבאי או את 'תותית' (ידעתם שיש סדרה כזו של שאפות קטנות וקוקטיות, מצוירות? גם אני לא. הילדים גילו לי). ומאוחר יותר, כשנשכבנו במיטה, כל אחד בחר ספר אחר לקריאה, וגם התווכחו מי יקרא הערב את הסיפור.

המדהים הוא, שבכלל לא צריך לעשות שום דבר כדי שתיווצר נפרדות ביניהם. זה תהליך טבעי לחלוטין. כול מה שאפשר לעשות זה לשבת, להתרווח לאחור, וליהנות. לראות איך שני הילדים האלה, תיכף בני שלוש, מסדרים לעצמם את עולמם, את זהותם ואת יחסיהם זה עם זה וגם עם סובביהם, ופשוט להתפקע מאושר, וגם להתגאות.

לבלוג של אילן שיינפלד 'אבא קומותיים'