רבים ואוהבים - משמעותו של הריב אצל תאומים
לכל המאמרים בחדר הקריאה באתר 'תאומים ומשפחה'
בקשר הקרוב והאינטנסיבי בין תאומים, מריבה היא אחת הדרכים להיפרד ולהגדיר מרחב וזהות אישית. איך מתמודדים עם המצב? טיפים ועצות להורים.
מאת: ורד בן פורת
הגדרת ה"ריב" בין פעוטות אינה זהה להגדרתה אצל מבוגרים. הם פשוט מתנסים באינטראקציה חדשה עם הילד שנמצא איתם. הוא מושך לה בשיער, וראה זה פלא, היא בוכה. היא לוקחת צעצוע מידיו והוא מרביץ לה. הוא מתיישב עליה בכל כובד משקלו, זה מאוד כיף לו, אבל היא מלמטה מתחילה לצרוח. היא באמת לא מבינה את המשמעות של "אחיך משחק עכשיו בצעצוע", ולו אין עדיין את הכלים להבין שכשהוא נוגע בה - זה כואב לה. חייהם מלאים התנסויות וחוויות ראשוניות, ועולמם דומה לזה של תייר בארץ רחוקה, שבה השפה והמנהגים זרים לו.
תפקיד ההורים הוא לשמש לילדיהם למדריכים. ללמד ולנתב אותם לדפוסי ההתנהגות המקובלים. אם הורים רואים שהריב בין הילדים הופך לדרך שלהם לתקשר, לגעת ולהביע צרכים ורגשות, עליהם לטפל במצבים אלה מתוך עמדה מעורבת, תומכת ומלמדת.
כשהילד מכה, עלינו להסביר לו שזו לא הדרך הנכונה ליצור קשר, ולהדגים לו דרכים טובות יותר. כשהוא לוקח מאחיו - עלינו ללמד אותו לבקש יפה, לחכות בתור או לבחור בצעצוע אחר.
כמבוגרים המיומנים בהתנהגות חברתית, אנחנו לא מודעים לדרך הארוכה שיש לעשות בלימוד המיומנות הזו, ונוטים לצפות מילדינו להפגין יותר מכפי יכולתם והבנתם. אנחנו כועסים או אובדי עצות כשהם ממשיכים לריב, למרות שהסברנו להם כבר "מיליון פעם", אלא שכאן נדרשת סבלנות רבה מאוד.
כדי שפעוט יוותר על התענוג שבנטילת צעצוע של ילד אחר או במשיכה בשיער, הוא צריך ללמוד לשלוט בצורך ובדחף הטבעי שלו, וזה לא קל. ה"פרס" על ויתור כזה הוא בחיזוקים חוזרים ונשנים על התנהגות "נכונה", המבהירים לו שאנחנו מרוצים כשהוא מתגבר ומתאפק. הוא יידע שמכות הם משהו "לא טוב" רק אחרי שייווכח פעם אחר פעם בתגובה של ההורה, או של האח שיכאיב לו בחזרה. עם הזמן הוא ילמד ויפנים את כללי ההתנהגות שאליהם אנחנו מכוונים אותו, ולכן נצפה להבנה שונה, ונגיב בחומרה רבה יותר להכאה אצל בן שנה, בן ארבע או בן שבע.
אצל תאומים יש לאינטראקציה הזו תפקיד חשוב ביותר. באמצעות המגע הפיזי הם חשים את גבולות הגוף שלהם, בנפרד מהתאום. הם מכריזים: "הצעצוע רק שלי!" או דוחפים את האח אל מחוץ ל"טריטוריה" שלהם. בקשר הקרוב והאינטנסיבי שלהם, זוהי דרכם להיפרד, ליצור ולהגדיר מרחב וזהות אישית. חוויית הנפרדות שלהם נרכשת דרך החושים והגוף, יותר מאשר במילים, ולכן הם "משתמשים" בסוג קשר זה כדי ללמוד על עצמם, וזקוקים להדרכה הורית רבה כיצד לעשות זאת מבלי לפגוע זה בזה, ולא פחות חשוב - מבלי לפגוע בקשר שלהם. שניהם נמצאים באותו שלב התפתחותי ולומדים את הכללים האלה ביחד, ולכן נדרשת מההורים סבלנות רבה, תכנון, ובחירה בכמה מסרים חשובים, כדי לא להעמיס עליהם ולבלבל אותם.
חשוב לזהות זמנים ומצבים קשים (עייפות, רעב) שבהם הריבים תכופים יותר, ולתכנן תעסוקה לזמנים אלו. חשוב עוד יותר- להיות כמה שיותר במחיצת הילדים, כדי לשמור עליהם ולמנוע מהם לריב.
יש ליזום פעילויות רבות עם הילדים, שבהם תדגימו התנהגות חברתית ושיתוף, וכמובן לעודד כל "הצלחה" שלהם. כל מעורבות צריכה להיות "בגובה העיניים" של הילדים: לשבת איתם וביניהם,
להמעיט בהסברים ולהרבות בהדגמות: "בואי נבקש מעומר את הצעצוע", "זה לא נעים כשמרביצים", "בוא נחבק ונלטף את מיכל".
רצוי ללוות כל מעורבות באמפתיה ובתמיכה לשני הצדדים: "אני מבין שאתה כועס ורוצה להרביץ, אבל לא מרביצים", "אני מבינה שנשכת כי היא לקחה לך, אבל אסור לנשוך". ובכלל, חיבוק חם ואוהב, לאחד, ואפילו לשניהם יחד תמיד נכון וטוב. גם לנו קל יותר לשמוע ביקורת שבאה מתוך אהבה.
תנו להם אלטרנטיבות: "אסור לנשוך את מיכל, אבל אתה יכול לנשוך בובה". כשמפלס התוקפנות עולה, אפשר ליזום השתוללות הורה-ילדים במקום נוח ובטוח (שטיח, שמיכות, כריות).