רבים ואוהבים - משמעותו של הריב אצל תאומים

לכל המאמרים בחדר הקריאה באתר 'תאומים ומשפחה'

רבים ואוהבים - על משמעותו של הריב אצל תאומים

בקשר הקרוב והאינטנסיבי בין תאומים, מריבה היא אחת הדרכים להיפרד ולהגדיר מרחב וזהות אישית. איך מתמודדים עם המצב? טיפים ועצות להורים.

מאת: ורד בן פורת

הגדרת ה"ריב" בין פעוטות אינה זהה להגדרתה אצל  מבוגרים. ‏הם פשוט מתנסים באינטראקציה חדשה עם הילד שנמצא איתם. הוא ‏מושך לה בשיער, וראה זה פלא, היא בוכה. היא לוקחת צעצוע מידיו ‏והוא מרביץ לה. הוא מתיישב עליה בכל כובד משקלו, זה מאוד כיף ‏לו, אבל היא מלמטה מתחילה לצרוח. היא באמת לא מבינה את ‏המשמעות של "אחיך משחק עכשיו בצעצוע", ולו אין עדיין את הכלים ‏להבין שכשהוא נוגע בה - זה כואב לה. חייהם מלאים התנסויות ‏וחוויות ראשוניות, ועולמם דומה לזה של תייר בארץ רחוקה, שבה ‏השפה והמנהגים זרים לו. ‏

תפקיד ההורים הוא לשמש לילדיהם למדריכים. ללמד ולנתב אותם ‏לדפוסי ההתנהגות המקובלים. אם הורים רואים שהריב בין הילדים ‏הופך לדרך שלהם לתקשר, לגעת ולהביע צרכים ורגשות, עליהם לטפל ‏במצבים אלה מתוך עמדה מעורבת, תומכת ומלמדת. ‏
כשהילד מכה, עלינו להסביר לו שזו לא הדרך הנכונה ליצור קשר, ‏ולהדגים לו דרכים טובות יותר. כשהוא לוקח מאחיו - עלינו ללמד ‏אותו לבקש יפה, לחכות בתור או לבחור בצעצוע אחר. ‏

כמבוגרים המיומנים בהתנהגות חברתית, אנחנו לא מודעים לדרך ‏הארוכה שיש לעשות בלימוד המיומנות הזו, ונוטים לצפות מילדינו ‏להפגין יותר מכפי יכולתם והבנתם. אנחנו כועסים או אובדי עצות ‏כשהם ממשיכים לריב, למרות שהסברנו להם כבר "מיליון פעם", אלא ‏שכאן נדרשת סבלנות רבה מאוד. ‏
כדי שפעוט יוותר על התענוג שבנטילת צעצוע של ילד אחר או ‏במשיכה בשיער, הוא צריך ללמוד לשלוט בצורך ובדחף הטבעי שלו, ‏וזה לא קל. ה"פרס" על ויתור כזה הוא בחיזוקים חוזרים ונשנים על ‏התנהגות "נכונה", המבהירים לו שאנחנו מרוצים כשהוא מתגבר ‏ומתאפק. הוא יידע שמכות הם משהו "לא טוב" רק אחרי שייווכח פעם ‏אחר פעם בתגובה של ההורה, או של האח שיכאיב לו בחזרה. עם הזמן ‏הוא ילמד ויפנים את כללי ההתנהגות שאליהם אנחנו מכוונים אותו, ‏ולכן נצפה להבנה שונה, ונגיב בחומרה רבה יותר להכאה אצל בן שנה, ‏בן ארבע או בן שבע.‏

אצל תאומים יש לאינטראקציה הזו תפקיד חשוב ביותר. באמצעות ‏המגע הפיזי הם חשים את גבולות הגוף שלהם, בנפרד מהתאום. הם ‏מכריזים: "הצעצוע רק שלי!" או דוחפים את האח אל מחוץ ל"טריטוריה" שלהם. בקשר הקרוב והאינטנסיבי שלהם, זוהי דרכם ‏להיפרד, ליצור ולהגדיר מרחב וזהות אישית. חוויית הנפרדות שלהם ‏נרכשת דרך החושים והגוף, יותר מאשר במילים, ולכן הם "משתמשים" ‏בסוג קשר זה כדי ללמוד על עצמם, וזקוקים להדרכה הורית רבה כיצד ‏לעשות זאת מבלי לפגוע זה בזה, ולא פחות חשוב - מבלי לפגוע ‏בקשר שלהם. שניהם נמצאים באותו שלב התפתחותי ולומדים את ‏הכללים האלה ביחד, ולכן נדרשת מההורים סבלנות רבה, תכנון, ‏ובחירה בכמה מסרים חשובים, כדי לא להעמיס עליהם ולבלבל אותם. ‏

חשוב לזהות זמנים ומצבים קשים (עייפות, רעב) שבהם הריבים ‏תכופים יותר, ולתכנן תעסוקה לזמנים  אלו. חשוב עוד יותר- להיות ‏כמה שיותר במחיצת הילדים, כדי לשמור עליהם ולמנוע מהם לריב.     

יש ליזום פעילויות רבות עם הילדים, שבהם תדגימו התנהגות ‏חברתית ושיתוף, וכמובן לעודד כל "הצלחה" שלהם. כל מעורבות ‏צריכה להיות "בגובה העיניים" של הילדים: לשבת איתם וביניהם, ‏
להמעיט בהסברים ולהרבות בהדגמות: "בואי נבקש מעומר את ‏הצעצוע", "זה לא נעים כשמרביצים", "בוא נחבק ונלטף את מיכל". ‏

‏‏רצוי ללוות כל מעורבות באמפתיה ובתמיכה לשני הצדדים: "אני ‏מבין שאתה כועס ורוצה להרביץ, אבל לא מרביצים", "אני מבינה ‏שנשכת כי היא לקחה לך, אבל אסור לנשוך". ובכלל, חיבוק חם ‏ואוהב, לאחד, ואפילו לשניהם יחד תמיד נכון וטוב. גם לנו קל יותר ‏לשמוע ביקורת שבאה מתוך אהבה.‏

תנו להם אלטרנטיבות: "אסור לנשוך את מיכל, אבל אתה יכול ‏לנשוך בובה". כשמפלס התוקפנות עולה, אפשר ליזום השתוללות ‏הורה-ילדים במקום נוח ובטוח (שטיח, שמיכות, כריות).‏