רגע לפני ההתפרצות - מעורבות ההורים במריבות התאומים

לכל המאמרים בחדר הקריאה באתר 'תאומים ומשפחה'

רגע לפני ההתפרצות - מעורבות ההורים במריבות התאומים

פירושה המעשי של ההנחיה 'לא להתערב' במריבות התאומים, היא לעצור ולחשוב לרגע ולא לתת לסערת הרגשות להשתלט. איך מתפקדים נכון בשעת מריבה? טיפים ועצות להורים.

מאת: ורד בן פורת

חוסר התערבות במריבות בין ילדים מנוגד לאינסטינקט האנושי בכלל, ‏וההורי בפרט. קשה לנו עם תוקפנות, אלימות, חוסר צדק, שתלטנות, ‏בכי ותסכול, בעיקר כשהסובלים הם ילדינו. מטבע הדברים, אנחנו ‏מחפשים פתרון, ורצוי מיידי, כדי להפסיק את המריבה.‏חסרונו של פתרון כזה הוא בכך שהוא נוצר כתגובה בזמן אמיתי, על ‏אירוע המתרחש לנגד עינינו, ולכן חסרים בו שיקול דעת, ראייה ‏מפוכחת ותכנון. לעומת זאת הוא מכיל להט רגשות, חוסר סבלנות ‏וכעסים.‏
התערבות של הורה לא מגיעה רק ממקומות שקולים, ולא תמיד נותנת ‏מענה או פתרון לאירוע ספציפי. מעורבותו של ההורה קיימת תמיד, ‏ברגש או בפועל, ובכדי שתהיה מחנכת, מכוונת ומועילה לילדים, כדאי ‏
להורה לעצור ולשאול עצמו כמה שאלות חשובות, שהתשובות להן ‏מאפשרות לבחון את אופי המעורבות שלו, מהי הפרשנות שהוא נותן ‏לאירועים, ובעיקר - עד כמה הרגשות שלו משפיעים ומנתבים את ‏תגובותיו. ‏
העצה המקובלת 'לא להתערב' מתייחסת לתגובה ההורית המיידית, ‏ומאפשרת עצירה כזאת כדי לחשוב ולהבין מאיזו נקודת מוצא לפעול. ‏לדוגמה: אתה רואה את בנך מתקרב לבתך כשמקל מונף בידו. אתה ‏
אומר לעצמך: הנה הוא תוקף אותה, הוא חזק ממנה, הוא יכול לגרום ‏לה לנזק בלתי הפיך, וגם אם הוא לא ירביץ לה - היא תיבהל, תבכה ‏ותיכנס להיסטריה.‏

רגע לפני הפעלת ה'טייס האוטומטי', צריך לבדוק: מה באמת קורה ‏שם בין הילדים? האם נקודת המבט ההורית הסובייקטיבית והרגשית ‏תואמת את המציאות? (אולי הילד הניף את המקל לכיוון אחותו, אך ‏

ללא כוונה להרביץ?); האם הילדים רואים את המצב כמוך? אולי ‏בעיניהם ההתרחשות שונה? (הבת צפתה את המתרחש ויכלה להתרחק, ‏או לתפוס את המקל בידה? אולי היא ראתה זאת כחלק ממשחק ‏משעשע, בעל כללים המוכרים לשניהם?); ומכאן, האם אתה מעורב ‏ומגיב מתוך עולמך הפנימי, או כמענה למתרחש? (הבהלה האוחזת בך ‏לנוכח המקל בידו של הבן מובילה אותך לתגובה תוקפנית, חד צדדית ‏ומהירה מדי?).‏

חשוב שההורה יבחן גם את עמדתו לגבי מריבות, יעריך את היכולת ‏של ילדיו להתמודד איתן, וישאל את עצמו האם הוא רוצה בכל מחיר ‏למנוע עימותים? או שאולי אפשרי לקבל אותם כחלק מתהליך ‏ההתפתחות הטבעי, ולתת להם למצוא את דרכם לפתרון? ‏

מה שנתפס אצל מבוגרים כתוקפנות ואפילו כאלימות, משמש לילדים ‏דרך טבעית להשיג את מבוקשם, לבחון את כוחם, ליצור מגע וקשר, ‏לחוש את גבולותיהם במצבים שונים, ולהשיג בקלות תגובה ויחס ‏מהאח ומההורה. כשאנחנו מעניקים משמעות משלנו, של עולם ‏המבוגרים, אנחנו מפספסים את העניין האמיתי. אצל תאומים במיוחד, ‏חשיבות הריב היא בהגדרת גבולות העצמי, מה שלו ומה לא שלו, מה ‏מותר ומה אפשרי בקשר המשותף. עבורם חשובה לא פחות גם תגובת ‏ההורה, כדרך לבדוק את מקומו אצלו, לעומת או יחד עם מקומו של ‏אחיו. תאומים, אם כך, אומנם יוזמים מריבות, אך מסוגלים באותה ‏מידה לסיים אותם. עבורם זוהי התנסות, וגם הפתרון שהם מוצאים ‏מהווה חלק ממנה.‏
יש שפע של רגשות, נפלאים וגם קשים, אצל צמד תאומים החי בקשר ‏כה קרוב. חשוב לאפשר לכל הקשת המגוונת לבוא לידי ביטוי, גם אם ‏לא קל להורים להתמודד איתם. הכרה בכך מאפשרת לבטא את הרגש ‏
הקשה, אך לא את המעשה הנלווה אליו.‏

מה לעשות או לא לעשות?‏

יש להבדיל בין התערבות (קביעת דעה כדי להפסיק את המריבה) למעורבות( חינוך, מתן כלים).

       שאלו את עצמכם: מהו תפקידי בשעת ריב, שופט, מגן, שוטר, שומר ‏מהצד? השופט, המגן, השוטר - לכולם עמדה בסכסוך. אצל אחים ‏תאומים אין 'גדול' ו'קטן', וההורים נוטים 'לקחת צד', ליצור ‏היררכיה מלאכותית, להטיל אחריות לריב על אחד מהצדדים ולהגן על ‏האחר. הורה מודע יכול לשנות תפקיד ולבחור בעמדה אובייקטיבית ‏ושקולה יותר. ‏

ההתערבות באינטראקציה גורמת גם לחלוקת תפקידים ותיוג. לפעמים הסיבה למריבה ביניהם תהיה דרך מאד אפקטיבית ומיידית כדי לקבל: א. תשומת לב – המשאב היקר מפז. ב. נוכחות פיזית הורית וג. את חוות הדעת של ההורה על כל אחד בנפרד.

 הדרך המרגיעה, מסייעת, אוהבת ומאוזנת למעורבות הוא החיבוק או המגע לשניהם יחד. המסר הוא: אני הורה שלך, אני נמצא כאן בשבילך כשאתה במצב  כאוטי, מבלי להיות שיפוטי, ומבלי לתייג אותך ביחס לאחיך.

להגדיר וליישם קווים אדומים רק לגבי אינטראקציה תוקפנית מידי או מסוכנת או שיוצאת משליטה. לכל אחד ובכל משפחה קווים אדומים שונים.  

ובכל מקרה - בגיל הזה המלל הרבה פחות משמעותי מהמגע, וכל כן עדיף: להרחיק אותם בשקט אחד מהשני מבלי להוסיף מילים שיפוטיות. ליצור הסחות דעת/ לקחת את הצעצוע/ להרחיק מסכנה, ולמעט במילים ותנועות "חינוכיות".